הפחד משינויים מניע הרבה מאיתנו, כמה נעים להתחבא בתוך אזור הנוחות החמים והמוכר גם אם הוא לא באמת תמיד נוח, הרי אם נצא ממנו סיכוי סביר שניתקל באנשים חדשים, בקשיים, בהתמודדויות שלא היו לנו בתוכו.
אנחנו נוטים להתעלם מתמרורי אזהרה, מרגשות שליליים שעולים בנו כשאנחנו נמצאים בתוך אזור הנוחות, כמה תירוצים, כמה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו – נגיד ונעשה הכל רק בשביל להישאר שם!
עבדתי 26 שנים בחברה מוכרת וידועה בתחום התקשורת, נהניתי מחברה נעימה, משכורת סבירה, רכב צמוד, הטבות שונות ופינוקים, יחס אוהד מצד המנהלים והרבה חופש פעולה – לכאורה חלום נכון? אז זהו שלא…הרבה דברים היו לא בסדר ובראש ובראשונה העובדה שפתאום הפסקתי להתרגש, ההצלחות שהיו לי לא עשו לי כלום, המחמאות שקיבלתי, הפרסים לא השפיעו עלי – אדישות מוחלטת! משהו התחיל לבעור בי, צץ איזה שדון קטן שלא הפסיק לספר לי שאני מתבזבזת, שאוטוטו אתעורר ואבין שלא עשיתי שום דבר עם משמעות אמיתית, שיש כל כך הרבה דברים שחלמתי לעשות ואם לא אתעורר אאלץ לוותר עליהם, שיש לי מה להציע ולמה אני לא עושה עם זה שום דבר?
אז בשלב ראשון ניהלתי שיח עם עצמי, בימים, בלילות.. בשעות הארוכות בהן נסעתי ברכב ברחבי הארץ במסגרת העבודה שלי ובכל סיום שיח כזה הגעתי לאותה מסקנה – אני רוצה להמשיך לעבוד עם אנשים כי אני טובה בזה, אני רוצה לעזור לאנשים כי יש לי יכולת הקשבה והבנה מהטובות שיש, אני רוצה למלא את ימיי ואת סביבתי באומנות, יופי ואסטטיקה כי אני אוהבת אומנות ,מבינה מהי אסטטיקה ומחשיבה עצמי כבעלת טעם וראייה מרחבית. אז חזרתי לחלום הישן של למידת אדריכלות בטכניון, זה שכמעט מומש בהיותי בת 21 ובוטל עקב חוסר אמונה עצמית שלי אז ביכולות שלי – זיקקתי ודייקתי והתאמתי את החלום לזמן הנוכחי של לפני 7 שנים בו מסופר סיפורנו ונרשמתי ללימודי עיצוב פנים בטכניון וכל זה במקביל להמשך העבודה באותה חברה עסקית גדולה ומורכבת…אלו היו שנתיים של אושר, הלמידה והעניין יחד עם אנשים שאוהבים כמוני אותם דברים ביטלו כל רגש שלילי שהיה בי באותה תקופה, אפילו העבודה במקביל ללמידה הייתה נעימה לי – עד כדי כך הייתי מסופקת.
לאחר שנתיים בסיום הלמידה שוב צומת לקבלת החלטות ושוב אזור הנוחות הזה שאומר למה לך בעצם? מה חסר לך שם באותו מקום שעוטף ומחמם? אז מה אם את לא מסופקת, אז מה אם את מרגישה פחות מוערכת, אז מה אם את לעיתים מרגישה כמו שורה בקובץ אקסל שלעיתים היא כחולה ולעיתים אדומה? עדיין נוח? נוח! אז המשכתי והמשכתי והשדון הזה שדיברנו עליו קודם לא הפסיק לספר לי כמה אני בעצם לא מאושרת.. והוא צדק, כל כך צדק.
לעזוב מקום עבודה אחרי 26 שנים ולצאת לדרך עצמאית מבלי לדעת מה צופן העתיד זה לא פשוט, אבל עשיתי את זה – כי רציתי להיות מאושרת, לא רציתי לוותר על החלומות גם אם דייקתי אותם והתאמתי אותם למציאות העכשווית של חיי. ומאז אני שם, מעצבת פנים עצמאית עם רעב עצום ללמידה אינסופית. אני לא מרפה לרגע בתהליך הלמידה שלי, נפתחת לעוד ועוד תחומים שקשורים ישירות ובעקיפין למקצוע שבחרתי, מכירה עוד ועוד אנשים, משתתפת בסדנאות, בסיורים, בכנסים ובקורסי העשרה והאמת? נהנית מכל רגע.
כל פרוייקט חדש שאני מבצעת הוא עולם ומלואו, אין אחד דומה לשני, אין גבול ליצירתיות, לצבעים שנכנסים לחיי, לריגוש.. לא מצטערת לרגע על השינוי גם אם הוא לא תמיד פשוט ונוח ויותר מהכל אני ממש גאה להכריז ש "אני לא מפחדת יותר משינויים…"
